אתר בתהליך שדרוג
חינוך, שיקום והעצמה דרך הגוף.
מבט מקרוב על הלמידה מרחוק / יעל טרנר-גרוסמן
אינסוף מילים נכתבו ויכתבו על מיזם ה'למידה-מרחוק', מביקורת בונה ורציונלית ועד סטנד-אפים ויראליים, מזעם ועד הוקרות תודה מרגשות, וכמו ב'אירוע מתגלגל' שמתארך לו – פוליטיקה בצד - את התסכול אפשר לסכם ברמת מוטיבציה נמוכה ושיתוף פעולה חלקי של התלמידים/ות.
למה?
נתחיל בכותרת: השם בו נקרא כל מיזם חייב להעיד על התוכן שבו, שכן זוהי כותרת ממנה נגזרים דפוסי-החשיבה והפעולות הנדרשות. כאן, שם המיזם - 'למידה מרחוק' – בעצם הגדרתו, לא רק שאינו מעיד על התוכן אלא אף משבש את התוצר. כולנו יודעים שזו לא 'למידה' במובנה הרגיל והיא גם לא 'מרחוק' – אלא שהיא דווקא ממש מקרוב: מתי בפעם האחרונה ראיתם את העיניים של המורה/תלמיד/ה כל כך מקרוב?
השם המדויק צריך להיות: 'למידה מקרוב' עבור התלמידים. ו 'מנטורינג (הכוונה) מרחוק' עבור המורים.
מה זה אומר?
1. זו למידה אינטימית מאי-פעם - כולם כל הזמן רואים אותי ו-אני כל הזמן רואה את עצמי... זו סיטואציה מאתגרת בפני עצמה –סיטואציה העלולה להפוך מאיימת ומפחידה בהתאם להתפתחות מותאמת גיל. האם זו הסיבה שהילד/ה שלך לא מוכן לשתף פעולה או להדליק את המצלמה?
ומה עם החשיפה של הבית שלי? עד כמה התלמידים/דות חשים מוגנים ממבוכה או אי-נעימות או פחד מהקנטות עקב חשיפה שכזו? יש לשים דגש על איך ומה ביצירת סביבת צילום מתאימה. האם התלמידים/ות נמנעים מלשתף פעולה עם שיעורי הזום בעקבות החשיפה האישית והסביבתית? חשוב לבדוק. גם אם לא ידעו להסביר את הרתיעה במילים.
2. זו למידה הדורשת קשב וריכוז מוגברים מאי-פעם - בכלי הזום נעלמים דיונים, וויכוחים וההצבעות בכיתות – קשה לשלוט ב MUTE ונותרנו עם למידה אשר מחייבת בועה - אני והמסך שלי – בקשב מוחלט בלי לפספס מילה. בכיתה תמיד אפשר קצת להתחבא, לבהות, לשחרר – שיעור זום לא מאפשר זאת. איך אפשר להיות בקשב מוחלט כשמדובר מראש על כ 12% תלמידים/ות המאובחנים עם הפרעות קשב שונות? איך אפשר לשבת שעות ארוכות מול המסך בקשב כזה? אי-אפשר. אף אחד/אחת לא יכול/ה.
יכולת קשב היא יכולת הקליטה בו זמנית של כל מה שמתרחש סביבנו. היכולת הזו מתפרסת על מנעד רחב של ויסות הקליטה. המנעד רחב, אבל אף אחד או אחת מאיתנו לא מסוגלים לתהליך למידה אמיתי מול מסך לאורך שעות ארוכות. במקום עיבוד משוקלל של כל החושים גם יחד, הלמידה בשיעורי זום מתמקדת בעיקרה על חוש השמיעה. הגוף ללא תזוזה, הנשימה שטוחה והעיניים עייפות. (עוד ידובר במקרי קוצר-ראיה מהתקופה הזו).
3. זו תקופה של חוסר-ודאות ללא צפי סיום - התלמידים/ות אינם חיים בואקום. משפחות בהן אחד או שני ההורים איבדו מקור פרנסה, מתחים בין אחים ו/או הורים. בבתים רבים יש קושי למצוא שקט ופרטיות והילדים מתגעגעים לדמויות משמעותיות שהקשר איתן השתנה. המצב הרגשי של כולנו בעת התמודדות עם חוסר-שליטה, עם תחושה של חוסר אונים, גורם למצבי-רוח משתנים לאורך התקופה ויש לתת על כך את תשומת הלב.
4. זו 'למידה מקרוב' ובו בזמן היא גם 'הכוונה מרחוק' – אין טעם להתקדם בסילבוס שאינו מותאם לשמו. הכוונה מרחוק אמורה להיות כשמה היא: ליווי, שיקוף והכוונה ולא העתקה של ההוראה בכיתה. על הסיליבוס להשתנות מתוך ניצול התקופה הזו לפצח אתגרים של לקיחת אחריות אישית ופיתוח מוטיבציה ללמידה ויצירתיות. במקומות בהם יש לתלמידים/ות מוטיבציה ורצון להוסיף ידע עם הצוותים הבית-ספריים – מצליחים להתגבר על כל המכשולים.
כלים מעשיים?
· מודעות ושיקוף – גוף, נפש, תודעה – בכל זמן נתון
תשאל/י את עצמך: מה הגוף שלי/שלך מרגיש/צריך עכשיו? ומה אחרי 10 דקות מול מסך? לעשות סיבוב או ללכת תוך כדי? הקשרים בין תנועת הגוף ליכולות לתודעה כבר מוכחים מחקרית. ומה הנפש מרגישה עכשיו? מבוהלת או אולי דוקא מרותקת למראה של עצמך במהלך שיעור זום? והתודעה מה איתה? משעמם לי או קשה לי? חוסר מוטיבציה יכול לנבוע מזה או מזה. דיוק מאפשר שינוי והתאמה והדיוק הזה חייב לבוא מתוך שיקוף עצמי: איך הכי-נכון לי? איך אני יכולה לארגן אותי - גוף, נפש, תודעה - כדי לאפשר לעצמי למידה מיטבית? מרמת הכיסא ועד התמודדות עם דחיינות, מרמת האיות ועד איך מתמודדים עם חרדה. מה הכי טוב לגוף שלי, לנפש שלי ולתודעה שלי עכשיו?
· מודעות ושיקוף תוכן נלמד – למידה מקרוב שהיא גם הכוונה מרחוק
תשאל/י את עצמך: מה מסקרן אותי ממש עכשיו? תחומי עניין הם סובייקטיביים, אינטימיים, מתאימים בול ל'למידה מקרוב': מי שמתעניין בתסרוקות יכול לבחון התפתחות התסרוקות לאורך השנים, בתנאי שהעשיה כרוכה בשאלה המנחה: 'למה?' ואת זה – כתוצר עבודה עצמית – יציג התלמיד לעמיתים בכיתה הוירטואלית. מישהי אחרת תבחר תכנות אפליקציות או עיצוב מסיכות - וגם כאן – שאלות מנחות: 'למה בחרת את זה? מה גרם לשינוי? וכו'.
תוכן ההוראה בימים אלה כדאי שיתמקד בחוויה של למידה עצמית ועצמאית כאשר תפקיד המורה להשקיף ולכוון מרחוק. זו מטרה ראויה למאה ה 21 והיא מתאימה לימים אלה: התמקדות בתהליך, בהתנסות – לא משנה אם התוצאה תהיה מוצלחת יותר או פחות או לגמרי לא - יצירתיות, חופש פעולה, ומרווח נשימה - גם למורות/מורים.
זו הזדמנות להתנסות וליצור בסיס הכרחי לחיים.
מה אתן חושבות?
מוזמנים להיכנס לבלוג של יעל כאן באתר לקריאת טיפים מעשיים לעבודה/לימודים בזום.