לחזור לשגרה אבל אחרת

לקום כל בוקר ולצאת לעבודה - שגרה... זה הרגע שחיכינו לו? רובנו יותר, חלקנו פחות...

כך או כך - הרגע הזה, אחרי חודשיים, בו אנחנו מתעוררות מתוך מטרה לצאת לעבודה, נעולות בנעליים, עם התיק וקופסת האוכל...

בחודשיים האלה עבדנו מהבית בזום עם סדר יום קשוח והמעטנו לצאת החוצה. כמונו גם התלמידות והתלמידים שלנו.

היציאה הראשונה הזו - איך הרגשת?

ההגעה למקום העבודה רגע לפני שחנית, שיצאת מהרכב - איך הרגשת?

הצלחת לעצור, לעכל ולעבד את התחושה באותו הרגע ממש או ברגע העוקב?

הרגע הזה של היציאה, כמו גם הרגע הזה של הכניסה בשער בי"ס או כל מקום עבודה אחר - שער השגרה - הוא רגע שיש להקפיא אותו, לתחום אותו, להבין אותו, להיות בו. נקרא לרגע הזה - זמן של בין-לבין.

זמן-בין-לבין הוא הגדרת יחידת זמן בין עשייה לעשייה, בין תודעה לרגש.

בשפת גנ"ת נקרא לזמן הזה: זמן-מעבר.

הזמן הזה נמצא איתנו כל הזמן:

זה הרגע של לפני הכניסה ללמד בכיתה, לפני התחלת הפגישה, לפני צלצול ההפסקה, לפני הכניסה הביתה בתום יום עבודה. וזה גם הרגע הזה של אחרי: אחרי שסיימתי שיעור, אחרי שסיימתי מטלה, אחרי שהגעתי וסגרתי את דלת הבית מאחורי.

'זמן מעבר'.

עד כמה אנחנו מודעות לזמן הזה בחיינו? בדרך כלל בעומס המשימות היומיות, מתוך רצון להספיק, אנחנו לא משגיחות בו כלל. לעיתים נדירות נחווה מודעות ליחידת זמן זו, כמו הרגע הזה לפני הלגימה הראשונה של תה חם ביום חורף, או הציפייה לחבר שיפתח את הדלת אחרי אחרי זמן רב שלא נפגשתם...

לפני שנמשיך - עכשיו זה זמן מעבר - תעצרי רגע, את יכולה לחשוב על דוגמאות נוספות מחייך?

מה בדיוק קורה בגוף, נפש, תודעה שלנו בזמן-המעבר הזה? שינוי.

שינוי התודעה בין 'כמה קר', ל 'עוד כמה שניות יהיה לי חם יותר',

שינוי בהרגשה בין בנליות להתרגשות,

המעבר הזה שאפשר לראות אצל אחרים יותר טוב מאשר לזהות אותו אצלנו פנימה: כמו המעבר של החברה בין בכי של תסכול לחיוך של אחרי.

לזמן השינוי הזה - זמן-המעבר - 3 חלקים מומלצים: תחימה, הגדרה וביטוי:

תחימה - באירועים חשובים או משפיעים יש לזהות ולתחום את הזמן בין אירוע לאירוע. לדוגמא: בין ההפסקה לחזרה לשיעור: זמן המעבר יכול להיות אצל התלמידים - הדרך מהמגרש לכיתה, או הדרך מדלת הכיתה ועד לישיבה במקום או רק הדרך של המורה מהכניסה לכיתה ועד תחילת דבריה.

הגדרה - תחימת הזמן נעשית בד בבד עם הגדרת התוכן שבו - כמו בדוגמא למעלה. הגדרת תוכן הזמן חשובה מאחר שהיא מסמנת התמודדות עם אתגר ספציפי אותו בחרתם ומכאן חשיבותה.

ביטוי - יש לכבד את זמן-המעבר ולתת בו שהייה. פעם, ולפעמים גם היום, התלמידים היו עומדים בדממה כאשר המורה נכנסה ללמד. התבוננות בעמידה זו בעיניים של גנ"ת מסמנת את יחידת זמן המעבר, השינוי, בין ההפסקה לשיעור, בין אירועי הנפש והרגש שהתרחשו בהפסקה לבין העיסוק הקוגנטיבי שמתחיל עוד מעט. השהייה ברגע הזה, ללא עשייה, בשקט, מאפשרת את המעבר בין ההפסקה לשיעור באופן קל וזורם.

הביטוי לזמן-מעבר יכול להיעשות על ידי:

ג'סטה פיזית (דוגמא: עמידה בתחילת שיעור),

טקס (דוגמא: זריקת מוצצים),

מלל (דוגמא: הסבר של מה היה ומה הולך להיות)

מה שמתאים לכם, לזמן ולמקום, ובכל אפשרות - חובת שהייה בלי שום עשייה - גוף בדממה - של 30 שניות. אולי יצוץ רגש, אולי מחשבה חדשה אולי שום דבר - אבל זמן השהייה הזו - כאן ועכשיו - הוא זמן העיבוד של השינוי.

או כדוגמא שנשלחה על ידי מורה:

"חוזרת הביתה מיום עמוס בבית-הספר - זמן המעבר שהגדרתי הוא המעבר בין העבודה הביתה. תחמתי אותו מהרגע שאני נכנסת לרכב ועד לפני שאני פותחת את דלת הבית לארבעת הילדים הפרטיים שלי. נכנסת לרכב ומפעילה לאורך 20 דקות נסיעה מוסיקה קבועה שאני מאד אוהבת. בזמן שאני שרה עם המוסיקה אני מרגישה את הגוף שלי נרגע והנשמה מתמלאה במילים הטובות כך שהמחשבות על היום בבי"ס מסכמות את עצמן ומתרחקות לאיטן. אחרי החנייה מתחת לבית אני נשארת ברכב עוד כמה דקות בשקט. לפעמים עוצמת עיניים לפעמים לא - אבל לא נותנת לעצמי לצאת לפני שמסתיימות 5 דקות על השעון. סופרת נשימות או שניות... אז עולה הביתה, ולפני שפותחת את דלת הבית מחכה להרגיש את החיוך הפנימי שלי. הבדל עצום מאז שהתחלתי לשים לב. לא תמיד זה קל לבצע, לא לחזור לדפוס הקודם שלי בו 'ניצלתי' את זמן הנסיעה לדבר עם הורים, עמיתות וכו' וכשהגעתי לרוץ במדרגות כמה שיותר מהר 'להספיק' להגיע לילדים שלי... רק שאז הייתי יותר קצרת-רוח מהיום. חד משמעית."

הן בחיים הפרטיים וודאי עם התלמידים תראו את ההבדל ההתנהגותי בין נתינת ביטוי לזמן-מעבר ללא.

איך מגדירים זמני-מעבר בכיתות לטובת התלמידים ומה עושים בהם? בבלוג הבא,

באיחולי חזרה-לשגרה-חדשה בטוב ובאורך רוח,